כניסה למשתמש רשום Menu הרשמה
article image
close article

דליה ארזי

favorite0תגובות
favorite886צפיות

הילדות שלי

"המסע מתחיל. לא משנה איך או מתי הוא יסתיים, מה שחשוב זה ליהנות מהדרך..."

המסע שלי מתחיל אי שם בטורקיה, שם נולדתי בשנת 1957. אמי היתה מספרת שכבר בגיל חמש הראיתי ניצוצות של כשרון, כשהייתי תופרת בעצמי את מכפלות שמלותיי. אותן השמלות שאבי, זכרונו לברכה, היה מעצב עבורי. תמיד הלבישו אותי במיטב הבגדים ונראיתי הילדה הכי יפה ומטופחת מכל הבנות. על אף הבגדים היפים והטיפוח, הרגשתי שונה מכולם. מבפנים הייתי ילדה טבע, ילדת בר.

כשעלינו ארצה, בהיותי בת שבע, השתנה עולמי מן הקצה אל הקצה. משפחתי השתקעה בישוב תל-צור (אבן יהודה כיום). המעבר היה לי קשה; לא הבנתי מה רוצים ממני, השפה הזרה והמחסור בחברים הפכו אותי לילדה מבודדת. החינוך היה נוקשה ולא הצלחתי להבין למה דורשים ממני לכתוב ביד ימין, כשאני בכלל שמאלית! כדי לברוח מקשיי היום, מצאתי לי עץ אקליפטוס גדול, ששימש לי כמקום מסתור, עליו לא ידע איש. הייתי מטפסת אל בין ענפיו הגבוהים ויושבת שם במשך שעות, מתבוננת בטבע סביבי, שכל כך קסם לי. יותר מכל אהבתי להקשיב לציוץ הציפורים. נדמה היה לי שאני יכולה להבין את שפתן. שפת סימנים וציוצים, שרק אני מבינה. תמיד רציתי לשרוק כמו ציפור אבל משום מה לא הצלחתי. הציפורים היו חברותיי וביני לבין עצמי תהיתי אם אחת מהן היא ציפור נפשי, ציפור אחת מבין כולן שהיא שלי, שגם היא מבינה אותי ללא מילים.

בסרטון אימא שלי ז"ל באחד הסרטונים האחרונים שצימתי אותה. אימא אמיצה וטובה שמעולם לא ביקשה דבר ולא התלוננה. היחסים שלי עם אימי היו מורכבים מאוד וכמובן שארחיב על זה וכתבתי גם בספר שלי. הילדות שלי לא היתה פשוטה כלל וכלל. הוריי עבדו קשה מאוד לפרנסתנו ואפשר לאמר שמגיל ילדות למדתי להסתדר לבד, ולחכות להם שעות על גבי שעות שיחזרו מהעבודה.

 

צילום: נתן יעקובוביץ'

 

◄ להמשך הפרופיל שלי